<h1>רבינו ירוחם מישרים נכ"ו ח"ג</h1>
<h2>דף טו:</h2>
שדה זו של אביך היתה ולקחת[י]ה ממנו נאמן ואפילו אם יודע יורש שהיא של אביו ותובע למחזיק בדין נאמן ואם יש עדי' שהיא של אביו אינו נאמן ואם אכלה שני חזק' אפי' יש עדים שהיא של אביו נאמן אלא מיירי שאכלה שתי שנים בחיי האב ואחת בפני הבן ואפילו הכי אם יש עדים של אביו אינו מועיל כי מיירי שהיה קטן ואין מחזיקין בנכסי קטן אפילו הגדי' שאם היה גדול היה מועיל ללוקח חזקה כזאת ואם לא אכלה שני חזקה ואין עדים נאמן שהפה שאסר הוא הפה שהתיר ואם יש עדים שהיא של אביו אינו נאמן אפילו בגדול כתובות. מי שמת והניח מלוה או פקדון ויש עליו כתובת אשה וב"ח או שני בעלי חובות ונתן למי ששטרו מאוחר לא יפרעו אלא בשבועה כתובות.
ב"ח שבא לגבות מלוקח או ממקבל מתנה אחר מיתת הלוה ויש בידם בינונית וזיבורית ואין ליתומין בני חרי לא אמרינן הרי הנכסים כמו שהיו בידי יתומים ולא יגבה אלא זיבורית אלא אמרינן שהם במקום הלוה עצמו וגובה מלוקח הב"ח מבינוני' או ממקבל מתנה בגמרא גטין. כתב רב האיי לא כל הקודם לב"ד ואמר פלוני מת ונשאר לו אצלי מנה הוי משיב אבדה אלא צריך שיודה קודם תביעת היורשין ויתברר לב"ד שאינו כמערים וגם שלא יהיו שם עדים שהיה בינו ובין המת דררא דממונא ואז הוא כמשיב אבדה וכמו זאת שנינו מודה רבי יהושע באומר שדה זו של אביך היתה וכו' ולמעלה כתבתי ע"כ אבל מלשון התוספות נר' כל זמן שמודה בלא תביעה אפילו למאן דפסק כרבי אליעז' שאינו משיב אבדה כשתובעו היורש כמו שכתבתי בטוען ונטען וכן נר' מהרמב"ם. כתבו הפוסקים כי כמו שאמרו בנערה אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת הרי הוא לעצמה משו' דקנס אינו ממון להורישו לבניו כאשר כתבתי בדין חרש שוטה וקטן כמו כן בכל הקנסות אם מת עד שלא עמד בדין שאין מורישו לבניו ואם תפסי יורשין מוציאין מהם ואין מנדין אותו כי פטור לגמרי משנתחייב בו. קנו יתומים קטנים שור סתם ונמצא שאין לו שינים זאת הוי מקח טעות.
<h2>דף מא:</h2>
ב"ח שבא לגבות מלוקח או ממקבל מתנה אחר מיתת הלוה ויש בידם בינונית וזיבורית ואין ליתומין בני חרי לא אמרינן הרי הנכסים כמו שהיו בידי יתומים ולא יגבה אלא זיבורית אלא אמרינן שהם במקום הלוה עצמו וגובה מלוקח הב"ח מבינוני' או ממקבל מתנה בגמרא גטין. כתב רב האיי לא כל הקודם לב"ד ואמר פלוני מת ונשאר לו אצלי מנה הוי משיב אבדה אלא צריך שיודה קודם תביעת היורשין ויתברר לב"ד שאינו כמערים וגם שלא יהיו שם עדים שהיה בינו ובין המת דררא דממונא ואז הוא כמשיב אבדה וכמו זאת שנינו מודה רבי יהושע באומר שדה זו של אביך היתה וכו' ולמעלה כתבתי ע"כ אבל מלשון התוספות נר' כל זמן שמודה בלא תביעה אפילו למאן דפסק כרבי אליעז' שאינו משיב אבדה כשתובעו היורש כמו שכתבתי בטוען ונטען וכן נר' מהרמב"ם. כתבו הפוסקים כי כמו שאמרו בנערה אם לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת הרי הוא לעצמה משו' דקנס אינו ממון להורישו לבניו כאשר כתבתי בדין חרש שוטה וקטן כמו כן בכל הקנסות אם מת עד שלא עמד בדין שאין מורישו לבניו ואם תפסי יורשין מוציאין מהם ואין מנדין אותו כי פטור לגמרי משנתחייב בו. קנו יתומים קטנים שור סתם ונמצא שאין לו שינים זאת הוי מקח טעות.
<h2>דף פד:</h2>
רועה ששומר בהמות מיתומין ובא ב"ח דמת ולקחם רועה אומר לאחר מיתה תפסם וב"ח אומר מחיים תפסתי אם יש עדי' לרועה שלקחן אינו נאמן ב"ח במגו דיכול לומר לקוח הוא בידי ואם אין עדים לרועה נאמן ב"ח במגו דיכול לומר לקחתיו מבעליו מאחר שמסורות לרועה אין בהן דין גודרות יכול לומר מחיים תפסי ואינו נאמן רועה כמו עד אחד לחייב שבועה מפני שהוא בעל דבר שחייב לשלם ליתומים דרועה חייב לשלם בלסטים שאינו מזויין וכן כתב ר"ח דכיון דאודא בקרא דלאחר מיתה תפשי' הוה ליה פושע בשמירתו וחייב לשלומי ליתמי מדיליה אם לא היה באונס. וכל זה לפי דין התלמו' דלא משעב' לבעל חוב אבל האידנ' דגבי בעל חוב ממטלטלי אי אית ליה לב"ח ראיה ברור' שהיה נפרע מן היתומים בלא תפיסה פטור רועה לשלם ליתומים ואי לא דלא זכי בעל חוב בהו אי לא בתפיסה משלם רועה ליתומין כתובות. מי שיש בידו מופקד שום דבר מאבי יתומין ואמ' אח' מיתת אביהן בדעתי היה לתופסם מחיים בתורת משכון על מה שהיה חייב לי אביהן נאמן מטעם מגו דיכול לומר לקוח הוא בידי ואם היה מופקד אצלו בעדים או שראהו עתה הפקדון בידו אינו נאמן ואם היו שטרות שצריך להביא ראיה על המסיר' אפי' לא היו מופקדין אצלו בעדים אינו נאמן אלא אם כן הביא עדים שתבע לו חובו בחייו ולא נתנם לו ואמר שבתורת משכון היה רוצ' ליטלם. והאידנא דגבי ב"ח ממטלטלי גובה מהם אפילו לא תפש מחיים ונפקא מינה אפילו אחר תקנה שאם הם שני בעלי חובות ותפס שטרות אחד מהם נראה דלא זכה בקדימתו מחמת אותה תפיסה ויחלקו השטר חוב. וכן כתב מורי ה"ר אברהם בן אסמעאל נר"ו כתובות.
<h2>דף פה:</h2>
טוענין ליתומים הדיינים ואם יש שם אפוטרופוס ממתין הדיין אם יטעון אותו תחלה האפוטרופוס כל דבר שיהיה אביהן יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא החזיר או שמא לקח או משטה היה בך אע"ג דאין טוענין אותו לגבי יתומים אם לא יטעון הוא ליתומים טענינן זולתי ממה שאמר בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל אם טען מפקיד סימן והביא עדים גם מהסימן שהעידו שבכלי זה סימן כזה שהוא טוען מפקיד ביד אביהן מוציאין בית דין הכלי להראות לעדים הסימן ומחזירין ואף על גב דאם היה אביהם קיים היה יכול לומר לקחתיו אחר כך מינך והיה נאמן מטעם מיגו דיכול לומ' החזרתיו לך כל זמן שלא ראהו עתה בידו אף על פי שיביא עדי' שהפקיד אצלו כי בעינן עדים כאשר כתבתי בחזקת טלטלי עם כל זה ליתומים לא טענינן בפקדון שמא בפקדון לקחה שהוא דבר שאינו מצוי ואין טוענין ליתומי' בדבר שאינו מצוי אם כן הוה ליה כעדים וראה ומוציאין כמו שכתבתי ואם הן יודעין שבא ליד אביהן בתור' פקדון אינן נפטרין בטענת שמא חזר ולקחה דאינהו הוה כעדים וראה. קמא בתרא סנהדרין מציעא כתובות גטין. מי שהוציא שטר על היתומים או שבא ליפרע שלא בפני לוה ואינו מקויי' יש מי שכתב שלא נטעון בעבורם מזוייף הוא כי הוא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן להו ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. והתוספו' כתבו כי טענינן להו מזוייף הוא עד שיקיימנו וכן בא ליפרע שלא בפני לוה וכן עיקר.
המפקיד אצל חבירו ומת ולא צוה שיתנו לפלוני צריך למפקיד שני דברים שלא יהיה אמוד הנפקד ושיתן סימן מובהק המפקיד או עדים של פקדון וסימן מובהק ולא טענינן ליתמי כמו שהיה יכול לטעון אביהם שלי הו' ואע"ג דאם היה אביה' טוען כך היה נאמן אפי' אינו אמוד וגם אי' טוענין לעדי בסימן מובהק כשהו' אמוד שמא חזר אביהם ולקחה אע"ג דהיה אביהם נאמן אם היה טוען כך משום דהויא מילתא דלא שכיחא ודבר שאינו מצוי אין טוענין ליתומי'. וכתב רב אלפס שמעינן מהא אפקיד איניש מידי גבי חבריה ואית ליה סהדי דהאי מידי בעיניה אפקדיה גבי' שקיל ליה ואפילו מיתמי ולית להו ליתמי למטען בתר הכי זבנא אבונא מינך דכי איתי' איהו בחיי לא יכיל למטען הדרית זבינתיה מינך. וכת' הרמב"ם [שאלה ופקדון פ"ו ה"ד] שצרי' שידע בודאי הדיין שאינו אמוד שאפילו העידו עדים שלא היה אביהם אמוד אין מוציאין מן היתומים בעדות זו שאין זו ראיה ברורה ואין לדיין אלא מה שדעתו סומכת ואם יחסר מהם לא יתנו לו. וכתבו התוספות ודוקא שטוענין יתומין שמא אבל אם טוענין אבינו אמר לנו שלו הוא משתבעי יתומים דקושטא קאמרי ודוקא באיניש דלא רגיל ליכנס לביתו אבל רגיל אינו נאמ' שמא איניש אחרינא הפקיד והוא ראהו. וכתב הרב רבינו יונה ויעמוד בחזקת יתומים וישתמשו בו עד יבא האדון ויתן סימן מובהק כמו שאמרנו ולא נאמר יהא מונח עד שיבא אליהו מאחר שאינו אמוד כי בכל מקום הנמצא ברשו' המת הוא בחזקתו ואפי' אינו אמוד כמו שאמרנו. ואם אמר בשעת מיתה כך וכך יש לי מפלוני או אני חייב לו כך וכך וחזר ואמר קודם מיתתו טעיתי נאמן מאחר שהוא בשעת מיתתו אבל לא בענין אחר כגון שהקנה במעמד שלשתן כמו שכתבתי במתנת שכיב מרע כתובות. תנאי שכותב בשטר לוה למלוה שלא לחייבו שום שבועה צריך שיפטור גם כן יורשיו בפי' ואם לאו אינן פטורין משבועה במקום שחייבוהו חכמים שבועה כמו באשה נדר ושבועה אין לי עליך כאשר כתבתי בדיני כתובה וכן בכל נאמנו' שהאמינו דינו מפורש בנאמנות אשה בדיני כתובה ופשוט בכתובות וכתב רב אלפס וכן הרמב"ם אבל אם כתב נאמנות מלוה ללוה שיהא נאמן כל זמן שיאמר שפרעו ומת המלוה ובאו יורשיו לגבות מלוה ואמר פרעתי לאביכם נאמן אפילו לא האמינו על יורשיו דלא מצי למימר היה לקרוע השטר או לכתוב שוב' דיכול לומר סמכתי על הנאמנות שכתב לי ומיהו שבועה בעי ואי כתב בלא שבוע' שיהא נאמן לא בעי שבוע' וכן כת' רב האיי והרא"ש. ואם מת לוה ואמרו בניו אבינו אמר לנו שהיה פרוע אין נאמנין שיאמר מלו' לאביכם האמנתי ולא לכם ואתם משקרים ואם הביאו עדים שאמ' אביהם בפניהם שהוא פרוע נתבטל השט'. וכתב הרמב"ם ז"ל בפי"ז במלוה ולוה שאינו גובה בשטר לא מן היורש ולא מן הלוקח ואפילו אמר לוה לא פרעתי אינו טורף בשטר זה מן הלקוחות שמא עשו קנוניא מנכסיו של זה וכן נראה עיקר. ונאמנו' דינו כתבתי בגביי' חוב ח"ט. כתובות.
<h2>דף פז.</h2>
לשון הרמב"ם ז"ל בשותפין [פ"ט ה"ג] הורו רבותינו שאם מת השותף האחד אין היורש יכול להשביע שותפו של אביו בטענת ספק שהרי אינו יודע הדבר שחשדו אביו בודאי כדי שיחשוד אותו זה היורש בשתי כסף שהן שתי מעין ויש מי שהורה שמשביע אותו היורש בטענת שמא וכזה ראוי לדון שהרי היורשין משביעין האשה שנעשית אפטרופא בחיי בעלה וה"ה לכל אותן שנשבעין בטענת שמא כגון אריסין וכיוצא בהן. שותף המתעסק במעות שנתן לו בעל הבית ומת מתעסק והוציא שטר העסק על היורשי' אינו גובה מהם אלא מחצה כי מחצה נעשית מלוה עליו והמחצה האחר פקדון כמו שכתבתי בדיני רבית בח"ג והוה ליה כמו שטר היוצא על היתומים מחצה מלוה ומחצה פקדון שכתבתי למעלה שאינו גובה אלא מחצה מלוה וזהו שטר עסק היוצא על היתומים ואם יש לו ראיה שאלו המטלטלין הן מן העסק נוטלן בלא שבועה ואין ב"ח המתעסק ולא כתובת אשה נוטל מהם זולתי מן הריוח שיגיע לחלק המתעסק וכן כתב הרמב"ם בגמרא בתרא.
<h2>דף פח.</h2>
מה שאמרנו שאין אדם מוריש שבועה לבניו כת' הרמב"ן דוקא בשבועה הבא ליפרע מן היתומים אבל בשבוע' הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא אמרינן כגון מי שמכר לחבירו מנה ומכ' נכסיו ואחר כך מת מלוה שאם היה חי היה נשבע ללוקחים לא נאמר בכאן אין אדם מוריש שבועה לבניו ולא הפסידו יתומים כלום היורשים וגובין מן המשועבדים ודוק' שלא עמד בדין המלו' בחייו עם הלוקחים שלא נתחייב בשבועה קוד' שמת וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל ועוד כתבו כי לכולי עלמא לא אמרינן אי' אד' מוריש וכו' אלא דוקא כשבאו להוציא ממון בשטר שנתחייב עליו שבועה אבל מי שנתחייב שבועה ויפטר כלומ' שלא ישלם ומת לא אמרינן אין אדם מוריש וכו' ולא אמרי' שישלמו. כתב הרב ברצלו' הסכימו כל הגדולים שאם מתו היתומים שהיה להם לישבע שלא פקדנו אבא אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל פירוש וזה מיירי שמת מלוה ואחר כך מת לוה ומתו בני מלוה שהי' להם לישבע שלא פקדנו והרא"ש תמה עליו כי נראה כי הא דרב ושמואל דוקא בבריא אבל בשמא כי הא דאמרינן לא לוסיף עלה שבועו'. והרמב"ן גם כן חולק על הרב ברצלוני וכתב דבני הבנים ישבעו שלא מצאו ששטר זה פרוע ושלא פקדם אביהם ויגבו וכן נראה עיקר. מטלטלין של יתומים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר לפי ראות עיני הדיינין אם יראו שתועלתן הוא לשהותן או להעלותן לשוק למקום קרוב או רחוק כן יעשו כתובות [ק' ע"ב].
יתומים שבאו ליפרע מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמ' לנו אבא ושלא מצאנו שטר בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרו' להם והוא הדין אם באו ליפרע מן הערב כי הערב אחר שיגבו ממנו יתומים של מלוה ילך לגבות מן יתומי לוה וכן אם לא הניח המלו' יורש כי אם אח צריך לישבע שלא פקדני אחי אפי' נולד הבן אחר מיתה האב נשבע ונוטל ואם יש עדי' שאמ' האב בשע' מיתה שטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה ואם באו יתומים ליפרע מלוה עצמו ופגמו שטר ואמרו אמר לנו אבא שנפרע קצת או עד אחד העיד אחר מיתת אביהם שהוא פרוע או שבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה ויתומים מן היתומי' לא יפרעו אלא בשבועה בשו' ענין ודוקא כשאמרו יתמי לוה אמר לנו אבא לויתי ופרעתי ואף על גב דלא טענינן להו אבל אמרו אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין שלא בשבועה כי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי ויש מחלוקת רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה בלא לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ולא להוסיף עלה כלומר אין להוסיף על דין זה דאם הפגי' שטרו ומת יורשין נשבעין שבועת יורשין ולא אמרינן הכא אין אדם מוריש שבועה לבניו ורבי אלעזר אמר אפילו מת לוה בחיי מלוה יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין חובם ולכתחלה עבדינן כרב ושמו' ודיינא דעבד כרבי אלעזר עבד ולא מהדרינן עובדא הילכך שטר של יתומים שבאו ליפרע מיתומים ומת לוה בחיי מלוה בית דין שהם אביהן של יתומים הוא אפטרופוס לא מקרע קרעינן ליה כלומר אינן מחוייבין לקורעו הואיל ולכתחלה עבדינן כרב ושמו' אלא מניחין השטר ברשות היתומים כי אולי כשיגדלו איזדמן להם דיין שישביעם ויגבה להם חובם כרבי אלעז' כל זה שלא בא ליד דיין דודאי אם באו לפני דיין צריך הדיין לפסוק לכתחלה כרב ושמואל שבועות כתובות. כתב הרמב"ן לוקח שלקח שטר חוב ומת לוה אחר שלקחו הוה ליה מת מלוה בחיי לוה ונשב' שלא אמר לו מלוה ושלא ידע שהוא פרוע כמו שבועת יורשי' והו' שמת מוכר אבל בחייו אף הוא נשבע ואם קודם שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב שבועה מלוה המוכר לפני לוה ואין אדם מוריש שבועה לאחר דכיון שמכר ואין עליו עיקר חיוב אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע מתוך שיכול למחול ואם קוד' שלקחו כבר מת לוה כבר נתחייב שבועה מלוה המוכר לבני לוה ואין אדם מוריש שבועה לאחר ומחלוקת דרב ושמואל ור' אלעזר כדלעיל. ויש מחלוקת בזה יש מי שאומ' שאין לוקח חוב דין דרב ושמואל וראשון עיקר שבועות.
<h2>דף צא:</h2>
יתומי' שפרעו במעות בחמשים זוז לבעל חוב דאביהן מקרקע שלקח מהן שוה חמשים בגביית חובו והחו' הוא מאה יכול לטרוף אותה פעם שנית חמשים הנשארים כי יכול לומר ראשונים היו בשביל מצוה על היתומים לפרוע חובת אביהן ועכשיו אני טורף בדין ואם אמרו לו יתומים כשסלקו אותו כלומר כשנתנו לו חמשי' ראשוני' אלו המעות הן דמי קרק' זו כבר נסתלק לגמרי ואינו יכול לחזו' לטורפה כתובו'. ראוב' שמכ' שדה לשמעון באחריות וזקפן עליו במלוה ומת ראובן ובא ב"ח וטרפה משמעון ופייס שמעון לב"ח בזוזי אמר' בני ראובן לשמעון טלטלי שבק אבונא גבך ולא משתעבדי לבעל חוב ואי פקח שמעון מגבה להם הקרקע בשביל המלוה ששמעון חייב להם ואחר כך גובה מהם הקרקע בשביל האחריות פי' וכל זה קודם שתקנו לגבו' ממטלטלי כתובות.
<h2>דף ק:</h2>
בית דין שמכרו אחריות על היתומים שלשים יום ומכריזין בבקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת כניסתן ויש דברים שאין מכריזין עליהן כגון עבדים שמא ישמעו ויברחו ושטרות ומטלטלין שמא יגנבו ושעה שאין מכריזין כגון לכרגא ולמזוני ולקבורה ולצרכי יתומים ויש מקומות שאין נוהגי' להכריז כגון נהרדעא והא דאמרינן אם פיחתו או הותירו שתות מכרן בטל ושוה בשוה מכרן קיי' מיירי בדברים שאין מכריזין או בשעה שאין מכריזין או במקום שאין מכריזין ובזה אין חילוק בי' אכרוז ולא אכרוז כי חד דינא הוא ומכריזין השדה עם מצרניה ואומרי' כך היא יפה וכך וכך היא השומא וכל הרוצה ליקח יבא ויקח כתובו'.
אין נזקקין לנכסי יתומים קטנים עד שיהיו בן י"ג שנה ולהוצאתם עד עשרים שנה כלומר עד הזמן שהיה קיי' מה שעשו ואין נזקקין לנכסיהם למכור ולגבות מהם אלא אם כן רבי' אוכלת בהם או לאשה בכתובתה בין אלמנה בין גרושה משו' חן שתנשא עמה ולכן אם נשאת כבר אין נזקקין לנכסיהם לפרוע כתובתה עד שיגדלו. והא דאין נזקקין אפילו מלוה בשטר אפי' יש שם כל תנאי שבעולם ואפילו שטר מקויים שמא כשיגדלו ימצאו שובר או התפיסו המת צררי קודם מותו. ואם אמר אביהם תנו מנה סתם לפלוני נזקקין ומעמידין אפטרופוס לחפש בזכות יתומי' ולדחות מקבל מתנה אצל הגרוע וכן אם אמר תנו מנה זה לפלו' מעמידין אפטרופוס ונזקקין להם אפילו אין תועלת בזה למנות אפטרופו' ואם נמצאת שדה שאינה שלו כגון שהיא שדה גזולה ונתקבל העדות בחיי אביהן נזקקין כשמעמידין אותו לפסול עדות שאם לא נתקבל בחיי אביהן אין מקבלין כי אין מקבלין עדו' שלא בפני בעל דין וקטנים כמאן דליתנהו דמי ובאותן דברי' שנזקקין להם מוקמינן אפטרופוס כגון שדה סתם כלומר שאמר תנו מנה זו לפלוני או מנה סתם או שדה זו או מנה זו חייב מוד' או שמתוה ומת בשמתיה או שלא הגיע זמן פרעון המלוה בחיי אביהן דאין אדם פורע תוך זמנו נזקקין לקיים השטר ולגבות מן היתומים אפי' מיתמי. וכתב רמב"ן ואם לוו בית דין או אפטרופוס לצרכי יתומים כשהם קטני' מחלקת אם נזקקי' אם לאו והעיק' שנזקקין וכן כתב הרא"ש. וי"א כי כל דבר שעשו בית דין או אפטרופוס לצרכי יתומים כשהם קטנים נזקקי' לנכסי' ומקבלין עדו' בפני בית דין או בפני אפטרופוס ובעדי צואה והן בעלי דבר ומוכרין שלא בהכרזה וגובין מן הבינונית ואחריו' על היתומים ואם טרפו מהלוקח גובה שלא בהכרז' דכל מה שאמרנו אין נפרעין מנכסי יתומים היינו במילי דאבוהון ואם לוו יתומים בלא אפטרופו' אין נזקקין ואם בא מלוה לגבות חובו אין מקבלין עדות עד שיגדילו ואין מעמידין אפטרופוס על כך וכן בעידי צואה אין מקבלין עדות בפני אפטרופוס. וכתב הרשב"א אם היה ליתום אפטרופוס על כל נכסיו קודם לכן בכי האי גונ' לא אמרי' אין מקבלין עדו' אלא בפני בעל דין כי בכל דבר מקבלין עדות דלפני בעל דין הוא מאחר שהוא בפני אפטרופוס שנתמנה קודם לכן על כל נכסיהם וכן נראה עיקר קמא בתרא וברשב"ם כתובות. יתומין חייבין לפרוע חובת אביהן אפילו מלוה על פה היכא דהודה הוא בשעת מיתה או דשמתוה ומת בשמת' על אותו החוב דודאי לא פרע ולא חיישינין בכי האי גונא לצררי כי מה שאמרנו אין נזקקין לנכסי יתומים משום שמא התפיסו צררי קודם שמת ובכאן לא חיישינן פירוש וגובה בלא שבועה כתובות.
<h2>דף קט:</h2>
טוענין ליתומים הדיינים ואם יש שם אפוטרופוס ממתין הדיין אם יטעון אותו תחלה האפוטרופוס כל דבר שיהיה אביהן יכול לטעון בדבר מצוי כגון בפקדון שמא החזיר או שמא לקח או משטה היה בך אע"ג דאין טוענין אותו לגבי יתומים אם לא יטעון הוא ליתומים טענינן זולתי ממה שאמר בשעת מיתה דאין אדם משטה בשעת מיתה אבל אם טען מפקיד סימן והביא עדים גם מהסימן שהעידו שבכלי זה סימן כזה שהוא טוען מפקיד ביד אביהן מוציאין בית דין הכלי להראות לעדים הסימן ומחזירין ואף על גב דאם היה אביהם קיים היה יכול לומר לקחתיו אחר כך מינך והיה נאמן מטעם מיגו דיכול לומ' החזרתיו לך כל זמן שלא ראהו עתה בידו אף על פי שיביא עדי' שהפקיד אצלו כי בעינן עדים כאשר כתבתי בחזקת טלטלי עם כל זה ליתומים לא טענינן בפקדון שמא בפקדון לקחה שהוא דבר שאינו מצוי ואין טוענין ליתומי' בדבר שאינו מצוי אם כן הוה ליה כעדים וראה ומוציאין כמו שכתבתי ואם הן יודעין שבא ליד אביהן בתור' פקדון אינן נפטרין בטענת שמא חזר ולקחה דאינהו הוה כעדים וראה. קמא בתרא סנהדרין מציעא כתובות גטין. מי שהוציא שטר על היתומים או שבא ליפרע שלא בפני לוה ואינו מקויי' יש מי שכתב שלא נטעון בעבורם מזוייף הוא כי הוא מילתא דלא שכיחא ולא טענינן להו ואם יש עליו עוררין יתקיים בחותמיו. והתוספו' כתבו כי טענינן להו מזוייף הוא עד שיקיימנו וכן בא ליפרע שלא בפני לוה וכן עיקר.
